שישי. שלושה ימים בפרו אצל אורי כהן, ישראלי שהתיישב פה באנדים. מגיעה לאויינטאה איטמבו כפר אינקה יפייפה וקטן שראיתי תוך כדי נסיעה לבדוק את המקום ולחפש גסט האוס. תקוע לי בכי בגרון ובלב כואב לי. נעמדת באיזו פינת רחוב מסריחה ובוכה כמו ילדה בת חמש חושבת בא לי את אמא שלי עכשיו שתבוא לקחת אותי. בדיוק הזה שהכל קורה בו נשלחתי לפה עם קריאה אחרונה של עוד בחור מהמם שראיתי את עצמי מתאהבת בו, שאמר לי שהלב שלו אטום כרגע. ואני אחרי כזה בוסט מטורף של ביחד ותמיכה מהעולם שכמעט ולא הצלחתי להתקרבן ולהרגיש בדידות. אז אני מתמסכנת לרגע על זה אבל מהר עוברת לשאלה ובקשה….מעניין מה הקטע… ובבקשה תעזרו לי לייצר מציאות אחרת. מציאות של ביחד. איך אני מטמיעה בעוד רובד את החוויה של וואו הכל מסתדר בול. אבל ממש בול. גם באהבה וגם פשוט עמוק יותר בכל ההוויה. והלכתי ברחובות כאובה בלב …. והגעתי פתאום לכניסה לאתר אינקה, נשרפתי בשמש שפתאום יצאה משום מקום, קניתי כובע של תיירים כי זה מה שהיה ובאתי מוכנה למזג אוויר כמו ליום של אתמול מה שאומר מעיל גשם ובלי מצלמה שלא תירטב מה שלא עשיתי ביום של אתמול ועכשיו בכלל שמש שורפת בגובה אלפי אלפים את כמעט בתוך השמש עצמה… אז הייתי לא מותאמת גם ליום הזה, יופי. וגם היה בא לי שתבלע אותי האדמה. אז נכנסתי לאתר הזה, שילמתי הרבה מדי כי היה רק כרטיס לכמה אתרים שידעתי שלא אלך אליהם.. ובכניסה איזה בחור חתיך התחיל לדבר איתי והסתבר שהוא מדריך ושאל אם ארצה הדרכה לאתר וחשבתי לעצמי מה אני מוזרה שאני אקח מדריך פרטי, ואז אמרתי מי שואל את השאלה הזאת? מי שזה יהיה הוא לא פה… וכן את מוזרה מזל טוב קחי מדריך. אז הלכנו והייתי שבורה עם דמעות בעיניים כל הזמן והוא היה חמוד וגם חופר כמו מדריך טיולים מה שהיה מאוד כיף עם הספרדית. אחר כך הגענו למקדש מים, ופריון, ואהבה,.,. וטבלתי קצת ידיים וראש במים והרגשתי יותר טוב. והוא סיפר על דברים מופלאים של המקדש אינקה הזה עם הזווית של השמש שב21 ביוני שזה החג שלה כפרה עליה היא נכנסת בדיוק בין שני ההרים ומטילה אור בדיוק על איזה חלק במקדש…. הוא הציע ללוות אותי בחיפוש אחר גסט האוס בעיירה, אז ראינו כמה מקומות שלא אהבתי ומקום שקלטתי דרך הרכב כמה ימים לפני כן היה סגור. אז הלכנו לשתות צ'יצ'ה שזה שתייה מתירס וזה… לעיתים טעים… וישבנו עם המקומיים והיה צחוקים כל מיני גברים, אחד אמר איך את רווקה… תמצאי פה חתן, אמרתי אמא שלי תהרוג אותי אמר קחי אותו איתך לישראל… חשבתי לי ממש… כל העצבים של הארץ למישהו שגדל פה…. אחר כך חזרנו לגסט האוס והיה עדיין נעול אז התקשרתי לחורחה בעל הבית והוא בא בריצה והראה לי את החדר שאכן היה מושלם! סגרתי על חדר לשלושה לילות, מהמם על הנהר עם ההרים המטורפים האלו ממול והמקדש של האינקה… חזרתי לאורי לשבת היה כיף גדול באו כל מיני חברים, בערב שיחקתי עם שתי ילדות אינדינאיות של בחור ישראלי שהתחתן עם מישהי מהג'ונגל…. הם לימדו אותי חת שתיים שלוש דג מלוח בספרדית ואני לימדתי אותן פינוקיו שמי. המצאנו סיפורים עם בובות של אלפקה גדולה וכבשה קטנה (לא, היא לא הסבתא שלה בכלל..). וביום שאחרי עם משפחה ישראלית שבאו לפה לטייל למשך שנה. הילדה, בת עשר ביקשה לעלות איתי לראות את החדר שישנתי בו, אבל אולי בדרך החכמה של ילדים היא ביקשה להיות איתי רגע לבד. וסיפרה על הגעגועים והחברות בצופים שהיא רוצה להיות איתם. ושבכלל היא ממש אוהבת בית ספר…. אחר כך היא שאלה אותנו שוב אם אנחנו לא מתגעגעות ואמרתי שאתמול הייתי קצת עצובה והרגשתי לבד אז כתבתי לחברות שלי שבדיוק היו ביחד, והן צילמו את עצמן ואני צילמתי את עצמי והרגשתי יותר ביחד.. בסוף התחבקנו ואמרתי לה שזה טוב להרגיש געגועים לאנשים שאוהבים ולא כולם זוכרים להרגיש את זה והיא אמרה, מה את כבר הולכת…?