לאיזה עצמכם/ן אתם/ן מתגעגעים/ות?
בסיפור שלי את עצמי יש את החיים לפני כיתה ח' ואת החיים אחריהם. זה כמובן ממש לא משנה מה קרה במציאות, אבל זה הסיפור שהולך איתי ואני איתו. בינתיים... סיפור של משבר, כי זה מה שסיפור טוב צריך. של אהבה נכזבת, של חברות טוטאלית וחסרת גבולות, של בגידה, של ההכרה לראשונה שההממ… העולם הוא בעצם לא מקום בטוח…? ואנשים הם בעצם יצור שלא בטוח שכדאי לסמוך עליו..? וחלקם אפילו ממש ממש נוראיים...
עכשיו.. מן הסתם היו לזה תקדימים בחיי הנפש החמודה שלי עוד לפני גיל שלוש עשרה, ועוד לפני הגוף הזה שנהיה חן (רחל בת ציון) בק אבל כאמור, ככה זה נצבע בסיפור, ולצורך העניין לא נפריע לו. ומה שחשוב להוסיף לטלטלה הזו, הוא את היותי ילדה גיבורה שחושבת שהגיעה לעולם כדי להציל אותו.
חיה מתוך הכרה במשפחה הטובה והמיוחדת שנחתה אליה, ושבטעות למדה שהמזל הטוב שלה הוא משהו שאומר- אני מסתדרת יש לי מספיק בסיס, אני אהובה, אני בטוחה, משקיעים בכשרונות שלי- בוא נראה מי מסביב צריך יותר. ועל כן, גם ילדה שלא חושבת שמשברים זה משהו שצריך למצוא מי בסביבה פנוי ויכול לעזור. לה. לשים את הכאב שלה במרכז ולחבוש אותו באהבה בשביל שימצא מזור וייתמקם שם עם יותר שקט פנימי. ואף יתנדף.
הפיקוס הקדוש (שבתמונה) גם הוא ממשפחת הפיקוסים האהובים עליי מאוד אבל גם הידועים בהיותם מין פולש, מתביית על צמח אחר, יורד לאורכו עם כל העלים הקדושים והגולגולים המהממים שלו שריחפו מעל הבודהה בעת שקיבל הארה, יורד לאורך הגזע של העץ השני המסכן, נכנס לתוך האדמה על השורשים של אותו העץ ומשתלט עליהם כליל עד שההוא נופל ומת.
כמה הרגלים ואמונות יסוד שלנו אנחנו מצליחים להוקיע מהשורש? האם זו בכלל אופציה שאנחנו מאמינים בה, כמו להגיד פיקוס יקר וקדוש ומופלא, זה לא המקום שלך, יש פה מישהו אחר שזה הבית שלו ממקודם, זה בסדר שנוקיע אותך מהשורש וניתן לעץ המקורי לשרוד ולהשתקם. זה ממש ממש בסדר. איפה הקו בין קבלה של המציאות בלי מאבק ובין כניעה למשהו שאנחנו יודעים בתוך תוכנו שיכול להיות אחרת…?
שהגיע הזמן לשוב.
נקודת חן במסע סתיו חלק ב'- געגוע לגעגוע. גם לעצמנו שם נתגעגע ונבוא להביא חיבוק.
חפשו אותה במיקסקלאוד