השלומות והברכות והשמשות.
אני לא יודעת מאיפה אתם יושבים לקרוא את המילים שלי כרגע אבל אני ממש מקווה שזה מלווה בשמש מלטפת, כי היא הו כה מנחמת ומרחיבת לבבות, שזה בעיקר מה שאנחנו צריכים כרגע.
בימים האחרונים, כמו שקורה כשנוגעים בנקודה והכל פתאום סובב סביבה, הכל מעלה בפני את שאלת כמה אנחנו מסכימים להרגיש.
ג'ק קורנפילד שמלווה אותי לאחרונה כותב על האמון שלנו, שנפגע לאורך החיים והפגיעות, והאירועים הלא צפויים שחווינו ושצילקו אותנו, בצדק, אבל שגם כמה אנחנו חייבים לשחזר עם עצמנו את האמון. בעצמנו ובעולם. אהבה שמחליפה פחד. והוי כמה פחד שמטפטף אלינו בלי שביקשנו...
ואני שומעת יותר ויותר על הבחירה הכפוייה או הנלקחת- לא להרגיש. לא לצלול לזה, להכניס היגיון שיגיד- מה יעזור לי העצב הזה עכשיו או הפחד הזה? או להתאהב...? איזו תועלת...?
ואולי בכלל אנחנו מרגישים כבר תקופה בהשרדות ומה את קשורה עכשיו עם כל הלהרגיש הזה...?
ואני חושבת על הפרד ומשול- רק אולי בלי הקטע של המשול- הפרדה בין רגש לרגש, בין רגשות לבין... רעשי רקע?
מה בעצם כואב ברגש- נגיד.. היפותטאית.. ברגע של פרידה- שני אנשים נפרדים אחרי ניסיון אולי קצר אולי ארוך אולי מהמם אולי נורא- ללכת כל אחד ואחת לדרכו... זה עצוב. אם היה חיבור והוא נגדע, יש פה מוות קטן. אבל מה באמת החלק הנורא- כל המחשבות שנדבקות בחוצפתן אל העצב שרוצה, בצדק (!!) להתעצב- העתיד נראה שחור (לעולם אני לא אמצא זוגיות/עבודה שאני אוהבת/בית חדש), הדימוי העצמי משתטח על הכביש ומחכה שתעבור משאית (הייתי יותר מדי!הייתי פחות מדי!!תמיד אני עושה את הטעות הזאת!), העבר נראה חסר ערך (בעצם לא היה שם שום דבר אמיתי/חשוב/כנה)... והעצב, כפרה עליו, נדחק לצדי הכביש ואולי אפילו קצת מתחת לאספלט ואומר- הלו....? מישהו רוצה להרגיש אותי לרגע... נכון שאני צריך מלא מקום, אבל אפשר גם רק לזמן קצר, ואז אני אזוז... אבל.. תתנו לי רגע...?
בפעם הראשונה ושחשבתי שתהיה היחידה, בה הרגשתי עצב ככה, מזוקק.. ברגע של פרידה הייתי בהודו, על ראש מגדל מים בפושקר בשעת שקיעה יפייפיה שהכל בה מסביב מדברי וכתום, במעבר בין ראש השנה לערב שבת. קודש הקודשים...
הסתכלתי מהצד עליי ועל הבחור המהמם שהיה לצידי, אחרי כמה חודשים של מאבק שהיה כמו חזק מאיתנו, וכמעט והשאיר אותנו חבולים בצד הדרך... ממש מהצד הסתכלתי, כמו ממעוף ציפור- עם הפנים האדומות מבכי שלי, והלב הדואב, והפרצוף המוטרד שלו והגבות המכווצות וחשבתי לעצמי, וואו. איזה רגע יפייפה ומושלם.
וחשבתי לעצמי גם שזה דברים שרק אחרי ארבעה חודשי מכבסה רגשית בהודו אפשר לחוות. אבל השבוע גיליתי גם שלא חייב. ואפשר פשוט להזכיר לעצמנו שזו אופציה- להרגיש רגש רגש, ולדעת שיש משם דרך חזרה.
***
מה יש לנו היום בגזרת השמע...? מסיבות ילדים לרקוד בסלון!!! התגלית שלי מהסגר הראשון- כמה שאני אוהבת להיות בתפקיד מיכל ינאי- המאזינים בוחרים שירים, מקדישים, אני מנגנת מהאולפן ואתם רוקדים בסלון עם הילדים שלכם. ימי רביעי ב11.00. מצרפת קישור לשתיים שהיו וזמינות להאזנה
מסיבת ילדים- חורפית ונוסטלגית לשירי תכניות ילדים: https://bit.ly/2Nrrd0T
מסיבת ילדים מקפיצה ומשחררת: https://bit.ly/2M8Ahrb
****
ומה חדש בתדרפיה...??
נפתחתי לזום! (late bloomer...?)
טיפול רגשי בתדרפיה בזום- עם המוזיקה, והיצירה, והכתיבה והדימיון והמשחקיות... רק בזום.. פלא.
וגם- הקלטת פודקאסטים! מרחוק! כן כן.. הסיפורים והרעיונות שלכם שרוצים לצאת לעולם- או לעולם המשפחתי...או לעצמכם בלבד. מוקלטים ממקום מושבכם ופיז'מתכם...
סדנאות לזוגות ולמשפחות. ועוד כל מיני פורמטים שאני ממשיכה לגלות.....
מוזמנים מאוד להסתכל באתר, לעקוב בדף הפייסבוק של התדרפיה ולגלות על זה לחבר/ה אחד/ת לפחות.
עד כאן להיום!
שיר- למי מכם שרוצה להזמין את העצב לשבת קצת על ידו. וגם להיווכח שהכל משתנה.
I can see the change-By the faboulos Celeste
ועוד אחד, גם של סלסט המהממת, לשחרר לאחרי
שלכם/ן
חן.
