רומנטיקה בקימורים

3.12.2018

לפני הכל, ואחרי, ומעל ומתחת, אני עדיין הילדה החמודה והרומנטית שהייתה יושבת על הנדנדה בבריכה ברמת רחל ומדברת בלב עם אהוב מדומיין שיושב בנדנדה לידה (שקראו לו תמיד דיוויד,או קן, או משהו רחוק כזה). רומנטיקה כזו שעושה רוך בעיניים ונעים בקימורים של הבטן. כזו, שאני מספרת לעצמי שלא מעסיקה אותי כבר כמה חודשים בגלל עיסוקים אחרים מעשיים, נבנים, פנימיים יותר, מבורכים.. אבל בפועל היא עדייו ותמיד כל העיסוק, אולי מופיעה בצורות שונות ולא באהבה זוגית וחיפוש אהבה של גבר, אבל היא שם. בבחירת בית. בבחירת הסיפור. בבחירת המשך המסע.. כי פתאום שלושה שבועות בעמוקה, שיותר רומנטית ממנה אין.. רומנטיקה ביער מסביב, בריחות של הקמין, בצלילים של הגזם שיהיה במה למלא אותו, בקולות של עגורים, בחרמון וכנרת במבט אחד. בבריכת דגים מחוץ לבית שעושה צליל של מים. בהרגשה שלא חסר לי דבר. רומנטיקה במחשבה לשנות את התכניות ולהישאר בה. רומנטיקה בחישובים על 
ראש פינה שמגיעה אוטוטו, עם דירה קבועה עם חוזה והכל, של אהבות והיסטוריה טבועים בקירות עתיקים. בסרטים בסינמטק...רומנטי... בבעלת בית שהיא מורה לפסנתר שצליליו מחלחלים מעבר לקיר... רומנטי... מספיק רומנטי בשביל להישאר עם התכנית המקורית. בשביל להעיר 
באמצע הלילה בהתרגשות. בשביל להיזכר ולאחל ולהתרגש גם בה, באהבה עם גבר. של חום. של צחוק. של נוכחות..
בשותפות עמוקה. ואהבה גדולה שלא ידעת כמוה.

 

 

Share on Facebook
Share on Twitter
Please reload