רוחות של נדודים. רוחות של בית.

3.12.2018

בלילה האחרון שלי בהודו עם הדס, ישבנו במרפסת של החדר שלי בדרמסלה, הצטיידנו במיטב המנצ'ים המוצעים- צ'אי, בגסו קייק ועוד כמה שוקולדים, שיהיה...פתחנו את הלפ-טופ שלה וראינו את הסרט "שוקולד". הילדים שלה ישנו בחדר ליד, ההורים שלה היו במטוס בדרך אליהם ואני הייתי בדרך להיפרד מהם ואחרי חודשיים בתור "בייביסטר ותומכת כללית" להמשיך למסע שלי בהודו. טל, היה בקומה למטה, בחדר משלו, רגע לפני כניסה לוויפאסנה של עשרה ימים. עשרה ימים בהם הוא שותק ואני צריכה להחליט אם לשנות את התכניות שלי ולהמשיך איתו לקירגיסטן.
יושבות ומתרגשות מול הסרט אפילו שראינו אותו כבר כמה פעמים בטח. אני חושבת עליה, בתפקיד האמא בסרט, מחזיקה בכל יד שלה יד של ילד\ה, ממשיכה עם הרוח למקום הבא. מחפשת ריגושים. מקשיבה לבטן. מכשפת. היא אולי חשבה עליי בתפקיד העוזבת האולטימטיבית, הולכת מאהבה גדולה שמרוב עוצמות לא מצליחה לא להתקיים ולא להתפוגג. מקשיבה לבטן. מכשפת. מתאמנת על זה לפחות...
אני זוכרת בעיקר שבסצנה האחרונה שלו הופתעתי. לא זכרתי שעם כל הרוח, וההקשבה לעצמה, והיצר, עם כל הקושי להיטמע בקהילה שנחתה בה, עם הקושי להגמיש את החוקים הנוקשים שלהם, בסוף, היא בוחרת להישאר. 
אחרי שמונה חודשים- יש לי בית. כולם אומרים לי להתחדש. בינתיים בעיקר בא לי לברוח ממנו. 
לאט לאט. 
עם הרוח. עם הבטן. 

 
( בסוף לא נסעתי לקירגיסטן...נסעתי לאנדמן עם חברות ומדי פעם הזיתי אותו יורד מהספינה ומגיע לאי.)

Share on Facebook
Share on Twitter
Please reload