לשבת ולקום

3.12.2018

נכתב ב2014. בסיום הנדודים הקודמים. בבקתת עץ, חמשה מטרים מהבית שנכנסתי אליו עכשיו בראש פינה. אצל אותה בעלת בית ממש.

***

שטיח צמר קטן עם שני מקסיקנים מצוירים עליו מונח ליד המיטה שהיא ישנה עליה כבר שבעה לילות ברצף. זה הכי הרבה ברצף שהיה לה מזה שנה וחצי. את השטיח היא קיבלה במתנה מהמורה שלה לספרדית בגואטמלה בגיל 21. סיפור אהבה לא ממומש שהשאיר סימניו בצורת ניצים של צמר שיוצאים משולי השטיח. היא מנסה לחשב כמה בתים הוא עבר איתה. היה את החדר באכסניית נוער בירושלים שהיא גרה בה חמישה חודשים כשליוותה קבוצה של אמריקאים, והדירה במרכז קליטה בבאר שבע שאליה עברה עם כל אותם חניכים לחצי השני של השנה, זיכרונות שכשהם עולים השטיח מקבל גוון קצת אפור. ואחר כך הבית הראשון בקרית שמונה, בחדר העליון, ליד המזרון הזוגי שהונח על הרצפה בכוך שכמו הוכן בדיוק למידותיו. חדר שעם כל הקהילה והחברים והעשייה והצעקות הקורעות לב של האמהות מהרחוב על הבוקר, וגם הצעקות של השמחה.. אם רוצים אפשר להרגיש בו לבד בעולם כמו שרק חדר שהוא ממ"ד יכול להרגיש. חדר שאהב אותה והיא אותו.

 והדירה בקיבוץ ליד הנחל, שוב ליד אותו מזרון שצמוד לרצפה, שוב מונח באוטומטיות לידו, מוכן ללילות של רוח נעימה שנכנסת מעליהם מהנחל שנמצא ממש מעבר לחלון ולבקרים שמתחילים בצלילים אהובים של ציפורים ומטוסים זעירים שעושים נזקים לשדות אבל נעימים לאוזן שלה. והדירה השנייה בקרית שמונה שחזרה אליה אחרי שלושה חודשים של אוויר בקיבוץ שחשבה שהספיקו לה בשביל לצלול חזרה לטרפת הרגילה. ואחרי שלוש שנים בצפון גלגלו אותו, הכניסו לשקית זבל והניחו בבית של ההורים שלה בירושלים. והוא חיכה לה שתחזור מהמסעות שלה, במדבר, בספרד, בהודו, ואחרי שנה כשהיא פתחה את שקית הזבל הוא כל כך שמח לראות אותה וניסה להראות הכי גואטמלי ומסעיר שהוא יכול היה בשביל שתיקח אותו שוב לבית חדש ותניח אותו לידה, והוא ישמח אותה ויחכה לכפות רגליים הקרות שלה שיורדות מהמיטה בבוקר, ויהיה לה לרוח נדודים גם כשהיא משתקעת.

ואז היא לקחה אותו לתל אביב כי שם אפשר ללמוד משחק, ומחול, וכתיבה ושם "הכל קורה" וכל מה שהיא עשתה היה להתמלא ברחמים עצמיים על זה שהיא לא יודעת במה לבחור ועל כל הדברים שהייתה אמורה להיות בגיל הזה והיא לא. ופתאום יום אחד בלי התראה מוקדמת שוב הרימו אותו, וניערו, כי אלפקות לא רגילות למזג אוויר הזה והוא מתמלא אבק תוך שנייה, והניחו בשקית.

ועכשיו הוא מונח בבית מעץ, האוויר מסביב מוכר לו, והעלים שמתגנבים מהגינה ולפעמים מתיישבים עליו נעימים לו, והכפות היחפות שלה נעימות לו, כי היא שונאת להיות עם גרביים וגם הוא כי אז לא באמת מרגישים. ובכלל הוא שמח שהיא פה, הוא חושב שהיא צריכה קצת לנוח ולהישאר במקום אחד, והאמת שגם לו זה לא פשוט, עד שהוא מתרגל לסביבה חדשה כל פעם, עד שהוא מבין איזה ברחשים הם חברים ואיזה סתם קרציות, ואז באות ידיים שהוא לא מכיר ומגלגלות אותו תוך כדי שכל החדר מסביב מתמלא בריח של שקיות זבל, עיתונים וקרטונים, והוא שומע כל מיני צחקוקים וסיפורים של בנות על הדברים שנכנסים לארגזים וגם על עצמו נמאס לו לשמוע את הסיפור על האהוב, והספרדית והאהבה הלא ממומשת ואם הוא היה יכול היה קורא לה ואומר סליחה, מישהו שאל אותי איפה אני רוצה לגור... ?! והוא לא בדיוק יודע מה עבר עליה בכל השנה הזאת שהייתה בלעדיו אבל הוא שמח בשבילה שהלכה ועשתה, ועכשיו הוא שמח גם שהיא פה. ומנסה להראות הכי טבעי על הרצפה הזאת, במקום הזה, בשביל שאולי 

הפעם היא תישאר.

 

Share on Facebook
Share on Twitter
Please reload