top of page

מד ה-עד כמה אנחנו רוצים בדבר?


בתור אחת שמתשייכת לז'אנר ה-התחסנתי פעמיים, הספיק לי, ועברתי מלהיות בעלת תו ירוק לבעלת בלי (אין צורך להגיד לי שאני טועה כי עשיתי או טועה כי לא המשכתי זה רק עבור הפן הפילוסופי של מה שאני רוצה להגיד) אני חווה פתאום את הלך הדברים כמדד ל-עד כמה אני רוצה דברים? אירועים שבעבר הייתי פשוט קופצת אליהם לרגע, או עפה עליהם, עבודות שהייתי אומרת אההה..בסדר... זה רק יום בשבוע אני אקח. פתאום יש את המד הזה של האם את רוצה את זה ברמה שתעשי בשביל זה בדיקה- חד פעמית. שבועית. דו שבועית. האם בשביל החופשה הזו תישארי שבוע בבידוד? וחמישה ימים?

*

התכתבויות של אנשים שהכירו באפליקציות- כמה זמן אנחנו מוכנים למשוך קשר בסטטוס "מתכתבים" שמבוסס כולו על מילים, אימוג'ים ובמקרה המתקדם הודעות קוליות בשביל להגיד, טוב, זה לא קורה. יש אולי איזה זץ של רצון הדדי, אולי אפילו כמיהה ממש גדולה של אחד הצדדים אבל הוא רחוק מלייצר תנועה ורחוק מלגרום לנו לפעול על מנת אשכרה להיפגש לראות אם הפנים שמאחורי הקול בהודעה הקולית על 1.5 נעימות גם הן. שזה מד מעולה ל-האם יש לנו רצון אשכרה לממש את הדבר הזה. ואם התשובה היא לא.... אז.. מה משאיר אותנו בזה בעצם? (לפעמים אנחנו פשוט צריכים את זה בדיוק ואז זה מהמם, ולפעמים זה ייקח אותנו לעלבונות וכעסים ותחושת דחייה שהיא בעצם... לא רלוונטית כי גם אנחנו לא מספיק רוצים בזה).

כמה אנחנו מתפשרים על הרצונות שלנו? כי התרגלנו לרצות? כי אנחנו נשים/יוצאי תנועת נוער/ יוצאי קיבוץ/גברים/הורים/ ילד בכור/ילד אמצעי/ ילד אסור/ילד מותר.....

*

עולם העבודה עובר טלטלה מעניינת- למלא אנשים אין עבודה ומלא מעסיקים לא מצליחים לגייס עובדים. יש שם איזה סימן שאלה שלא ברור לי עדיין- אז ממה הם מתפרנסים? כולם חזרו לגור אצל ההורים? אבל אולי... אנשים הבינו בזמן החל"ת והסגרים למינהם שהזמן שלהם יקר יותר, ושיציאה לעבודה בשכר מינימום למשל, או במשהו שהם לא אוהבים לא שווה את הוויתור עליו גם אם במחיר של צימצום ההוצאות ואורח החיים? וגם אולי באמת כל התבניות וההתניות עוברות טלטלה עכשיו, ואין לו אלא להצטרף ולהיבנות מחדש.

*

איך בא לי שנירצה יותר. עם הבטן והלב וכל ההתרגשות הנלווית.

0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comments


bottom of page