ארון שמחת תורה

כשהיה בן ארבע וחצי גילה את המחבוא בארון הקודש.

בין ספר אחד לשני, עטופים בקטיפה, היה נכנס קטן קטן, מתיישב על רצפת הארון ויחד עם רגלי הספרים, מניח את הרגליים המקופלות שלו ומקרב לחזה, סוגר את דלתות הארון ונושם בתוך החושך.

ההורים שלו עברו ליישוב חדש, שכולו קראוונים שתמיד פתוחים, ואחד מהם היה לפעמים מבנה לפגישות חשובות של מבוגרים ולפעמים בית כנסת. וגם המבנה הזה, כמו כל השאר היה תמיד פתוח. וככה, כשההורים שלו היו רבים, או כשאחותו לקחה לו את המשחק שבדיוק ממש ממש רצה, או שפשוט אמר משהו ואף אחד לא הצליח להבין אותו, שזה אולי הכי גרוע בסולם העלבונות, היה יוצא מהבית בשקט, נכנס למבנה שלפעמים הוא לישיבות ולפעמים לתפילות ונסגר בתוך ארון הקודש.

יש שם ריח, לספרים האלו, של אלוהים. הוא אמנם לא ממש פגש אותו עדיין פנים אל פנים למרות שהיה מאוד שמח, אבל הריח הזה, זה הריח שלו הוא ידע.

פעם אחת כשהיה מכורבל בניהם, שמע שההורים שלו קוראים לו אבל לא רצה שיגלו לו את המחבוא ויותר הוא לא יוכל להיות שם לבד עם אלוהים, אז הוא חיכה עד ששמע את הקולות שלהם מתרחקים ורק אז יצא וחזר הביתה.

זה לא שהוא היה עושה להם דווקא שידאגו לו, אולי ממש רק לפעמים, אלא שלרוב פשוט היה מגיע הרגע הזה שכל הבטן שלו מתהפכת מעצבים או שבגרון חם לו מרוב דמעות שמנסות לעבור לעיניים והוא מחזיק אותן, וכל מה שרצה זה את השקט, והחושך והריח הזה של עצמו בין שני ספרי קודש עטופים קטיפה.

היום, כשהוא כבר ילד גדול, מבחינה בילוגית אולי צריך לומר איש, שאיפשהו בתוכו קיים הילד הזה בן הארבע וחצי, הוא מגיע ממש לעיתים רחוקות לבית כנסת, וכל הוצאה של הספר מעלה בו נשימה עמוקה, וגם אם הוא רחוק והאולם מלא מתפללים, הוא מריח אותו, כמו קריצה של חברים לסוד. והכתפיים שכל כך הרבה נצבר עליהן מאז אותו ארון נושמות גם הן, ולרגע אחד הוא נזכר שהוא בעצם אף פעם לא לבד.